אלימות, למה זה קורה? 

לאחרונה נחרדתי לגלות כי רצח במשפחה הפך לעניין שבשגרה. אם נוסיף על כך את ריבוי מקרי הרצח על רקע רומנטי ופרשיות רצח בין עבריינים, מתקבלת תמונה מדאיגה על מצב החברה ועל ביטחונו של האזרח הפשוט. ואם עדיין לא השתכנעתם, אז הנה לכם דוגמא: לפני כשנה נדקר אדם שהעז להטיל את מימיו בחנייה של בניין משותף!

תופעות מחרידות של אלימות אכזרית כלפי קשישים, אלימות כלפי נשים, אלימות בין בני נוער ואפילו האלימות במגרשי הספורט הפכו לנורמה בחברה הישראלית.

עושה רושם שנחצו כל הקווים האדומים ונעלמו הגבולות, ויש תחושה שאין שומר בשער. בחודש האחרון סוקרו עשרות מקרי אלימות ברמות שונות, מתוכם כשישה עשר מקרי רצח.

אמנם אלימות בחברה הישראלית איננה דבר חדש, אך הממדים אליהם היא הגיעה הם חסרי תקדים.

במדינת ישראל מודל 2007, הפתיל קצר מתמיד, ואנשים מרשים לעצמם להוציא לפועל את התסכול הפנימי שלהם בקלות רבה מדי. הדבר בולט במיוחד בקרב הדור הצעיר, שאיבד כל רסן וכבר אין בו כל פחד מפני החוק והאמונים על אכיפתו. היום, הרבה יותר מבעבר, אנחנו חשופים לאלימות קשה בתקשורת, ברחוב ואפילו הבית כבר איננו מהווה מקום מוגן וחמים לרבים מאיתנו.

מה קרה לנו שהפכנו אלימים כל כך?

זה לא סתם שתינוק מתחיל לבכות כשהמובייל שמעליו מפסיק להסתובב, וזה לא מקרי שילדים לומדים מהר את המילה "עוד" או "עוד-פ'ם".

על פי הקבלה, האדם מטבעו מחפש תענוג, הוא נברא כדי ליהנות. וכבר נכתב על כך בספר הזוהר: "מטרת הבריאה, היא ליהנות לנבראיו, כי מדרך הטוב להטיב". והוסיף בעל הסולם - "אשר המחשבה היחידה הזאת, מקפת את כל המציאות באחדות גמורה... כי היא כל מטרת הבריאה" (תלמוד עשר הספירות).

כדי לאפשר לנו ליהנות, קיים בתוכנו האגו - מנגנון שדוחף אותנו לרצות עוד ועוד, וגורם לנו לחוש בחלל פנימי כשהוא לא מסופק. אותו חלל, אותה תחושת ריקנות, היא שדוחפת אותנו להתפתח ולחפש אחר התענוג הבא. הדבר הנפלא במנגנון הזה הוא, שבכל פעם שאנו משיגים את מבוקשנו, התענוג נעלם ונוצר בנו חלל גדול עוד יותר המבקש מילוי. למה נפלא? כי כך אנחנו לא מסתפקים במועט ויכולים להתקדם הלאה, לעבר התענוג הגדול יותר שמחכה לנו בהמשך הדרך. בזכות אותה 'תוכנה פנימית' המחפשת את התענוג הבא, התפתחנו בטבעיות במשך אלפי שנים מבחינה מדעית תרבותית ורוחנית. לאורך כל ההיסטוריה, היה זה האגו שהניע אותנו.

אלא שבדורנו משהו השתבש. סקירה מהירה של כותרות העיתונים או סתם מבט אל המתרחש ברחוב הישראלי, יגלו שבדורנו האגו האנושי מתפרץ ברמות אלימות שטרם נראו בעבר. למה?

לכך כבר התייחסו רשב"י, האר"י ובעל הסולם. בחיבוריהם הם תיארו את תקופתנו כתקופה מיוחדת, שבה האגו האנושי יעבור קפיצה התפתחותית חדה, וידרוש מילוי חדש ולא מוכר. גם הדור הצעיר, הם כתבו, לא יסתפק במה שיש לעולם להציע - כסף, כבוד, שליטה או תענוגי הגוף השונים - ויחפש מילוי אחר, מעניין יותר, נעלה יותר. מתוך החיסרון הגדול והחדש שיתגלה, תיווצר תקופת ביניים שבה רבים יחושו ייאוש, חוסר תכלית ואף דיכאון. אותה תחושה של תסכול, הנובעת מחוסר היכולת למלא את האגו המתפתח ללא הפסקה, היא שמובילה היום עוד ועוד אנשים להרגיש ש'אין מה להפסיד', והיא הסיבה המרכזית לכך שנפרצים כל הגבולות החברתיים שריסנו אותנו. אדם מתוסכל, שאינו יכול להתמודד עוד עם המטען הפנימי שנאגר בתוכו, עשוי למצוא את הדרך לפרוק את תסכולו על ידי אלימות. ייתכן אפילו שהוא אינו מודע לכך.

אז מה עושים? איך מתמודדים אחרת עם האגו המתפרץ?

כצעד ראשון, עלינו להפסיק להתייחס לאלימות הגואה כאל מקרים בודדים וחריגים, אלא להפנים כי מדובר בבעיה חברתית גורפת, הנובעת מכך שאיננו מוצאים מענה לחלל הפנימי שנפער בדור הנוכחי. מתוך ההבנה כי לא מדובר עוד בתופעה שולית המאפיינת אוכלוסיות מסוימות, עלינו להיות כנים, ולבדוק האם שיטת החינוך שלנו מתאימה לדור הזה, והאם היא נותנת מענה לתסכולו הגובר. אנחנו צריכים להתמודד עם שורש הבעיה, ולא להסתפק בטיפול בסימפטומים. כל עוד נמשיך לדכא את הדור החדש באמצעים שונים, ונתעלם מהבעיה האמיתית שמציקה לו, התסכול רק ילך ויגבר, וכך גם התפרצויות הזעם. כדי להביא לשינוי אמיתי בחברה שלנו, עלינו לבחון מחדש את כל המערכות החברתיות, כולל מערכת המשפט והרשות המחוקקת, ולהתאימן למצב החדש.

על מנת שהחברה כולה, ומובילי דעת הקהל בפרט, יבינו בפני מה אנחנו עומדים, יש לקיים דיון ציבורי מקיף ופתוח, המלווה בתהליך בדיקה עמוק וגלוי בכלי התקשורת ובבתי הספר. כשנשכיל לעשות את הצעד הזה, ייווצר, סוף סוף, בסיס משותף שיקשר בין הדורות. אפשר וצריך להשתמש באגו המתפרץ כמקפצה לעתיד טוב יותר. אבל כדי לגבש דרך ראויה להתמודדות עם אותו אגו, עלינו לקיים תהליכי חשיבה ודרכי פעולה משותפים.

כמאמר גדולי המקובלים, דווקא בדורנו ישנה הזדמנות לגלות את השיטה לשימוש נכון באגו, ובכך למגר את האלימות בדרך טבעית. כשנמצא את המענה לשאלה על משמעות החיים - שאלה שנשאלת בימינו כבר על ידי ילדים קטנים - נוכל ליצור כאן חברה אחרת, אוהבת ומאושרת, שיש בה חיבור בין בני האדם. "בעת שהאנושות תגיע למטרתה על ידי ביאתם לדרגה השלמה באהבת זולתו", כותב בעל הסולם, "יתלכדו כל גופות בני העולם לגוף אחד, ולב אחד. אשר רק אז יתגלה כל האושר המקווה לאנושות על שיא גובהו." (מאמר השלום).